הצצות לספר
מתוך המבוא: הזמנה פנימה
בתחילת דרכי שאלו אותי חברים ללימודים: "בתים? זה התחום הכי פחות מאתגר באדריכלות! למה שלא תתכנני מוזיאונים, אולמות, מלונות יוקרה?" והזהירו, "מבתים יימאס לך, וגם מהלקוחות!" לא היו לי אז טיעונים משכנעים נגד טענתם. במבט לאחור אני יכולה לומר שלא רק שלא נמאס לי מבתים ומלקוחות, אלא שבתכנון בתים לאנשים מצאתי את הדרך הביתה.
מתוך הסיפור : יציאה למסע נשי
הייתי שקועה בשרטוט במחשב. צלצול טלפון קטע את הריכוז שלי.
קול לא מוכר. "שלום, תמר? שמי שושנה. אני רוצה לשפץ בית. תשעים מטר. כבר שלוש שנים מנסים לשדך לי כל מיני אדריכלים. שום דבר לא תפס אותי, עד שראיתי את האתר שלך. הרכּוּת, הצבעים החמים, הקשתות. החלטתי – זהו זה, אני קופצת למים! אני לא צריכה להגדיל, אולי רק לסגור מרפסת. אני לבד. תשעים מטר מספיק לי. אימי נפטרה לפני שלוש שנים. גרנו יחד. מאז החברוֹת לוחצות עלי לשפץ. כבר התייאשו ממני," היא צחקקה במבוכה. "חשבו שאני סתם מדברת. אבל עכשיו, כשראיתי מה את עושה, אני מרגישה שאני מוכנה."
רשמתי לפני את הנתונים ותהיתי, שיפוץ של בית ישן... אני מעדיפה תכנון בתים חדשים, וכאן מדובר באישה מבוגרת שחיה לבד, אחרי שגרה עם אמא שלה כל חייה... האם אני רוצה להיכנס לסיפור הזה? תוך כדי הרהור שמעתי את עצמי שואלת אותה, "שלישי בעשר מתאים לך?"
מתוך הפרק : תכנון הבית הראשון לי ולמשפחתי
כשתכננתי את הבית הראשון, בית לי ולמשפחתי, אמר לי חבר, "תכנני בית שיהיה עבורך כרטיס ביקור." כרטיס ביקור העלה בי דימויים של דבר־מה מלוטש, מחויט, ייצוגי, רב־רושם. לעומתו, בית העלה בי ובאודי, בן זוגי, דימויים הפוכים: בגד נעים ונוח, חוסר יומרנות, פשטות, צניעות.
בעת תכנון ביתנו עלתה גם השאלה, איך אמור להיראות בית שייבנה בישראל, ביישוב כפרי, בשנות האלפיים?
הרי כל מיני מבנים יכולים לשמש את האדם כבית: בית אבן בכפר, דירה בעיר, בקתת עץ בהרים. בית יכול להיות גם מבנה בוץ במדבר, סירת נהר או קרוואן על גלגלים, ואם נרחיק עוד – גם איגלו או מערה בחיק הסלע.
מתוך הפרק: הסגנון שמעבר להגדרת הסגנון
את ההשראה לחקירת סגנון הבנייה המקומי מספק לי בין השאר עולם הריקוד. בנעורי חוללתי בחוגים לריקודי עם. גם שם היה מאמץ לזהות וליצור סגנון ישראלי. רקדנו ריקודים רוסיים, מחולות רועים, דֶבּקות, צעד תימני, "ים השיבולים" ו"הרועה הקטנה". הסגנונות השונים התערבלו יחד במעגלי הרוקדים, בצעדי רגליים קלות ובזרועות מתנפנפות. החדווה שחררה מעט את השאלה הקיומית, "האם זה ישראלי או מועתק מתרבות זרה?"
הקשבתי לצלילים, חיפשתי את הצליל הנכון של הסגנון המקומי. יצרתי בתים צנועים, בגוני אדמה, בעלי גגות שטוחים, פינות מעוגלות וצמדי חלונות, עם חצרות כניסה מזמינות שעולים אליהן בשתיים–שלוש מדרגות, ובהן נטועים עצי זית וגפנים, משבעת המינים שהתברכה בהם ארצנו. הלך והתגבש סגנון אדריכלי ים תיכוני שנראה לי מתאים. הלכה והתגבשה הזהות שלי כאדריכלית.
מתוך הסיפור: מריקוד פראי למחול מזרחי
התלהבותה ונחישותה לצד חוסר השמירה על גבולות והפרדות הביאו לכך שבשנתיים הבאות, במקביל לתכנון ביתם ולבנייתו, רקדנו יחד פעם בשבוע.
... אותה שמחה מחוויית הריקוד חלחלה לתהליך התכנון. יחד הלהבנו והתלהבנו, הרקדנו את אגפי המבנה, הגמשנו את תנועותיו, עיגלנו פינות, פיתלנו קשתות.
בסיום ההסתחררות יחד ביצירה האדריכלית וביצירת המחול, נורית השילה מעצמה את תחום העיסוק וההתמחות הקודם שלה והכשירה את עצמה כמורה למחול מזרחי. היא גלשה לחגיגת תנועה, בדים ותכשיטים. ואני הרחבתי את טווח היצירה לחגיגת צבעים, ריפודים, אורות וצללים.
מתוך הפרק: מבטים ותחושות
כשאני מתכננת, השלד הקונסטרוקטיבי היציב שעליו מתגבש ומתייצב תכנון המבנה הוא מבטים ותחושות: לכל אשר יפנה המבט, העין תרגיש שנעים לה, הלב יתרחב.
מבנה הבית מתוכנן בהיגיון וביעילות, תוך הקפדה על אסתטיקה ועל קומפוזיציה, אך סוד קסמו נובע מהתייחסותו לאדם. הבית אינו מבנה דומם, אלא יצור בעל רוח חיים המזמין אליו ומסביר פנים, מקבל בברכה וביופי, חובק ומאפשר השתהות, מזמין לנוח בחלליו, בחצרותיו ועל ספסליו.
הקשר עם הלקוח ובעלי המקצוע
מתוך הפרק: ליווי הלקוח בתהליך התכנון והבנייה של ביתו
עם השנים התבהר לי כי נוסף על תפקידי המקצועי – תכנון מבנים פרקטיים ואסתטיים המותאמים לתפקידם – אני לוקחת על עצמי תפקיד משמעותי נוסף: ליווי האדם בתהליך התכנון והבנייה של ביתו.
אני מובילה ומלווה אותו בהתלהבותו ובחששותיו, בהחלטיותו ובהתלבטויותיו, מזהה את צרכיו ואת טעמו, מבררת ומסבירה חוקים ותקנים, מלווה אותו בבחירת חומרים וגוונים, מול ביורוקרטיה ובעלי מקצוע, דרך בניית הקירות והעברת הצנרת ועד לגמר הבנייה.
מרחב בטוח
כדי לאפשר לאדם לחשוף בפני ובפני עצמו את תשוקותיו, צרכיו הייחודיים, התלהבותו והסתייגויותיו, וכדי שאוכל לאפשר לעצמי להיות חופשייה להעלות בפני עצמי ובפניו רעיונות רעננים שטרם נבחנו – אני מזמינה אותנו לשכלל הקשבה ופתיחות וליצור לעצמנו מרחב בטוח, כחממה לרעיונות מקוריים ולרגשות רכים שיוכלו לנבוט ולצמוח, להתבהר ולהתגלות, מוגנים ממשב רוחות הביקורת הקרות, ממרמס רגל גסה של לעג וספק. ליצור מרחב של כנות, כבוד, עדינות ואומץ, שבו נוכל לבחון ולברור, להמציא וליצור בגילוי לב ובחדוות יצירה.
לאורך כל הדרך אני שמה לי למטרה ללוות אותו במקצועיות, בנאמנות, בכבוד וברוח טובה, כדי שנזכה בסוף התהליך ללגום כוס תה יחד תחת גפנו ותחת תאנתו או בסלון דירתו בבית שיצרנו עבורו.
על היצירה
מתוך הפרק: מעיינות היצירה
ביצירה אומנותית, ביצירה שימושית וגם ביצירה אדריכלית יש לאפשר גישה למעיינות היצירה המשוחררים, העמוקים, המסעירים את הנפש.
יש להעז לצלול אל תוך המעיינות הללו ולהיסחף באומץ, לתת להם לערבל ולסחוף אותנו למצולה ולדעת שאחר כך נחזור לחוף מבטחים עם השלל ונוכל לשבת בנחת ולהביט בו, לברור את האוצרות הנדירים שמוצאים רק במעמקים ובעדינות להסיר מהם את החול ואת האצות, לחייך, לנשום עמוק ולומר תודה.
מתוך הפרק: סקיצות ראשוניות
לשם תכנון סקיצות ראשוניות אני מוצאת את עצמי מתיישבת מחוץ למשרד, הרחק מהמחשב ומהטלפונים. זזה מפעילות שגרתית לעולם אחר, שונה. מתיישבת לעיתים בפינת האוכל של ביתי, לעיתים תחת עץ הזית בחצר, ובערבי חורף קרים על הספה מול אש הקמין – ועפה...
מתוך הסיפור: בת הטוחן
התיישבתי להתחיל לתכנן.
עיינתי בתצלומי הדירה: בחלל הנמוך, במטבח החשוף, בחלל פינת האוכל הקשה ובתקרתו האלכסונית, בפרגולת הבטון הכבדה, בחלונות האלומיניום האפור ובחדרי הילדים הנמוכים בקומה העליונה. בהיתי בתצלום שבו נראה נוף השדות הרחוקים מתאמץ לבצבץ מבין מגדלי הדירות הסמוכים. המראות כיבו בי את ההשראה.
חזרתי לעיין בתצלומי ההשראה. חלונות קשתיים לא אוכל לתכנן להם, מכיוון שבבתי דירות לא יאשרו לשנות את חזית הבניין. תנור בנוי עם ארובה גבוהה מטויחת נראה יפה מאוד, אך הארובה בתצלום בנויה בחלל רחב וגבוה, ואילו כאן הארובה תיראה חסרת פרופורציה בחלל הנמוך ותכביד על המרחב.
המצב נראה אבוד. איך אצליח להפוך את חלומם לממש? אני לא קוסמת... הרצונות והנתונים מתנגשים זה בזה. תהיתי, למה לקחתי על עצמי את הפרויקט? הרי לקיחת הפרויקט לידי כמוה כהבטחה שביכולתי להגשים את חלומם...
חשתי כמו בת הטוחן שהשאירו אותה עם ערימות קש ומצפים ממנה שעד עלות השחר תהפוך קש לזהב...
מתוך הפרק: השער הלאה
בדרככם הגעתם אל הכפר שלי. סיירתם בין בתַי, הבטתם במלאכתי, הקשבתם לסיפורי –
והנה אתם ניצבים מול השער הלאה. דגלי הצבעוניים מנופפים את ברכתם.
אני מקווה שהספר יעודד את החתירה ליצירת קשר אנושי מיטיב,
שיזמין להתחבר לכוח היצירה הרענן,
שיחזק אמון בתבונת הלב,
שיעורר מודעות לחוכמת הטבע השואף להתפתחות למלוא הפוטנציאל –
ויזכיר שבכל אלה ניתן לפגוש קסם.
